לכבוד יום המורה, טלי ברייר במכתב אישי לכמה אנשי חינוך שהשפיעו עליה
22:48 (14/12/14) טלי ברייר

למחנכות היקרות והאהובות שלי! אתן כבר מכירות אותי לא מעט ויודעות שלקבל ממני מכתב אינו דבר נדיר. אתן לא יכולות לדעת מתי עוד מכתב שלי יקפוץ לכן מול העיניים ומה אכתוב הפעם. עד עכשיו לא נראיתן סובלות במיוחד (או הסתרתן את זה היטב בכל אופן, ואני יודעת שלא. גם אני מכירה אתכן...), ויום המורה זהו הזמן הטוב ביותר לעשות זאת ולנצל את אהבתי לכתיבת מכתבים. בכל שנה, יש יום אחד שלם המוקדש לכן ורק לכן. יום בו לא אנחנו- התלמידים- במרכז, אלא אתן- כל אחת ואחת מכן (וסליחה על ההכללה). יום בו כל הדברים שלא העזנו לומר או שלא הייתה לנו הזדמנות לומר בחיי היומיום, נאמרים. יום בו מילה קטנה אחת (אצלי זה תמיד בא בשלוש שהופכות לאלפיים בין רגע) יוצאת מהלב וגם נכנסת אל הלב כי מכן למדתי ש"דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב." כל אחת מכן, ליוותה או עדיין מלווה (בעצם, תורידו את ה"או") אותי לאורך הדרך שעדיין לא נגמרת. כל אחת מכן עצרה ועוצרת אותי עד היום במסדרון לפחות פעמיים בשבוע ושואלת אותי לשלומי, לא כדי לצאת ידי חובה, אלא כדי לדעת ולעזור אם צריך. כל אחת מכן הייתה שם כשנפלתי, נתנה לי יד כדי שאקום ושמחה יחד איתי כשקמתי. כל אחת מכן כרתה אוזן להקשיב וטיכסה עצה כדי לענות. מכל אחת מכן למדתי משהו אחר, כל אחת מכן נתנה לי לא מעט הן מהבחינה הפיזית (זמן, סוכריה, תעודות) והן מהבחינה הנפשית (חיבוקים, מילים טובות, חיוכים). מאחת למדתי שגם כשקשה יש לנו על מה להודות ושפשוט צריך לעשות רשימה ולראות. מאחרת למדתי שאני יכולה ואסור לי לוותר. משלישית למדתי שכדאי לחייך ושצריך להילחם על הדברים החשובים. מעוד אחת למדתי שאסור לברוח מאתגרים אלא להסתכל להם בעיניים (אוי, אני כבר רואה את החיוכים של כולכן). מאחת למדתי שאני המנצחת ולא משנה במה. מאחרת למדתי שתמיד כדאי להראות לאחרים את הדברים שאני כותבת כי קשה לשפוט לבד. מנוספת למדתי שכשכותבים טורים ומתלבטים אם לשלוח, תמיד כדאי להקשיב למצפון ולתת לנותנת הרעיון את הכבוד. מעוד אחת למדתי שגם אם אין לך עצה, עצם זה שהקשבת לאדם העומד מולך ונתת לו לפרוק את האבן שישבה לו על הלב, כבר עשית מעשה מדהים וחשוב. אחת לימדה אותי שאני מסוגלת להוביל וכנראה גם לחנך. אחרת לימדה אותי לזקוף ראש ולעמוד על שלי גם כשכל השאר חושבים אחרת. אחת נוספת לימדה אותי שאם לא אקום ואעשה, איש לא יעשה. ומכיוון שכך, החלטתי לקום ולעשות. החלטתי לתת לכן יום, טור ומכתב. כמו תמיד- במתכונת הרגילה: תודה, סליחה וחיוך (כמו תמיד- חיבוק זאת כבר החלטה שלכן). לימדתן אותי כל כך הרבה וכל כך מעבר, אני רואה את זה בדברים הקטנים בחיי היומיום; בכל פעם שאני עומדת מול כיתה (אני! לבד! מול כיתה!), גוזרת צ'ופרים או מדברת עם חברה בוכה, אני נזכרת בכן ובעצות שנתתן לי. אז הנה הגיע היום המתאים לומר את המילה הזאת על שלל מובניה והדברים הטמונים בה: תודה! תודה על כל העצות, השעות שהקדשתן, החיוכים, הלילות בהם לא ישנתן, החיבוקים ושיעורי החינוך (היסטוריה תמיד הייתה במקום השני אצלי...). אתן מדהימות, כל אחת ואחת מכן וגם אם אנסה לעולם לא אצליח להודות לכן מספיק. יחד עם התודה אני גם חייבת לכן עשרות התנצלויות קטנות- על כל הפעמים בהן לא הצלחתי להשתיק ולהרגיע את עצמי; על כל מצבי הרוח הפתאומיים; על כל הפעמים בהן עלה או ירד לי הסוכר בדם וההתנהגות בהתאם (מכורה, כבר אמרתי?); על כל הצעקות שצעקתי והמילים הלא מכובדות שאמרתי (גם אם הן לא היו מכוונות אליכן); על כל הפעמים בהן כעסתי; על כל הפעמים בהן הצקתי סתם כי לא ישנתי מספיק, התרגשתי או נלחצתי; על כל הפעמים בהן... תשלימו לבד את המשפט (ולא חסר לכן איך...). אני יודעת שלא תמיד הכי קל איתי ואני מצטערת, מכל הלב. מה כבר נותר לי לומר? להודות כבר הודיתי (אע"פ שלעולם לא אצליח לעשות זאת מספיק), להתנצל כבר התנצלתי... אני כבר יודעת שחייכתן ואת החיבוק אפדה בהזדמנות ממי שתרצה לתת. אתן מדהימות, כולכן. לא רק כמחנכות או כמורות להיסטוריה (אני כבר יודעת שנפגשתן בישיבות הצוות), אלא כמורות לחיים (הנה, החיוך שחיכיתי לו הגיע...) וכבנות אדם. תודה על שבחרתן לחנך, תודה על שבחרתן לעשות זאת עם כל הלב וכל הנשמה- חינוך לחיים ולא רק לימוד לבגרות (ואתן כבר יודעות מה אני מעריכה וחשוב לי יותר). מי ייתן ותזכו לעוד הרבה שנים של הוראה וחינוך משמעותיים,מעריכה ואוהבת (מאד)טלי קרדיט תמונה: פייסבוק יום המורה