לקראת יום המורה, טלי ברייר בטור על חשיבות החינוך
21:45 (14/12/14) טלי ברייר

מבין כל המקצועות שיש בעולם, המקצוע החשוב ביותר בעיני הוא החינוך, ההוראה. בעיניי, כל הפיזיקאים, הפוליטיקאים, הרופאים והאמנים, לא היו גדלים להיות כאלה ללא חינוך כלשהו. בעיניי, זה שעוזר בדרך חשוב יותר מאלה שרואים אותם רק בתוצאה. אלה שנמצאים שם בשבילך כשאתה צריך, אלה שמלווים אותך לאורך התקופות הקשות בחייך, לאורך המסע והשינוי והעיצוב האישי, חשובים הרבה יותר מכל אלה שייתנו לך מקום עבודה בעתיד. כי בלי חינוך - אין לך עתיד. ללמד מישהו רפואה למשל, בא רק אחרי שמישהו חינך את הרופא המתלמד שצריך לעזור לאנשים אחרים. כל בעלי פרס הנובל לא היו הופכים לכאלה בלי חינוך טוב. חינוך הוא חשוב, נקודה. חינוך מתחיל בבית וממשיך בבית הספר ובכל מקום אפשרי. אנחנו מתחנכים בדרך בה ההורים שלנו חינכו אותנו, אנחנו נוהגים בדרך בה חונכנו לנהוג בבית הספר, אנחנו מדברים בדרך בה החברה חינכה אותנו לדבר; אנחנו נלחמים על דברים שחונכנו להילחם עליהם, אנחנו כותבים כי חונכנו להביע דעה. בלי החינוך, אף אחד מאיתנו לא היה מגיע לאן שהגיע. בלי החינוך, לא הייתה לנו מדינה, בלי החינוך לא היינו מצליחים לשרוד. כל מי שמכיר אותי יודע שאני הראשונה שתקום ותכריז שהסיבה לכך שהיא הולכת לבית הספר היא קודם כל כדי להתחנך, אחר כך, אם צריך ונשאר זמן, כדאי לעשות גם כמה בגרויות (ויהיו כאלה שיגידו שזאת הבעיה שלי - סדר העדיפויות השגוי), "על הדרך". לאורך כל הדרך אני נוהגת בהתאם - השיעור האהוב עליי הוא חינוך, במוזיקה אעדיף רגש (חינוך מול בגרות שווה ערך לרגש מול מספרים קרים ופעם גם כתבתי את זה במבחן בהבעה) על פני "טכני", הכתבות שלי נכתבות כמעט כולן ממקום חינוכי- שילוב של הרבה מאד רגש עם מנה קטנה של שכל. שיעורי חינוך הם החלק האהוב עליי בימי שישי ושלישי. הדרך היחידה להושיב אותי על הכיסא היא להבטיח לי שיעור חינוך. בחינוך אנחנו יושבות כולן ביחד ומדברות באמת, ואין שום דבר שירגיש טוב מאשר לשבת במעגל בגובה העיניים עם הכיתה שלי ולדבר ולהקשיב, לתת ולקבל, ללמוד וללמד. אבל בשביל שחינוך יהיה אפשרי, צריך שמישהו יחנך (מעבר להורים ולכל אדם שפוגשים לאורך הדרך). בשביל לסיים תיכון צריך שמישהו ילמד בתיכון, בשביל ללמוד לקרוא... הבנתם את הרעיון. מחר יחול יום המורה. יום המורה הוא מין יום חג שנכנס לתוקף רק בשנה שעברה וכבר התחיל לתפוס תאוצה. הוא נחגג בכ"ג בכסלו (השנה זה יוצא ב-15 בדצמבר), וכל הווי היום הוא לומר מילה אחת שאנחנו הרבה פעמים שוכחים לומר אותה באמת או סתם נוהגים לזרוק אותה לאוויר, לאנשים שאנחנו הכי פחות מודים להם (כמה פעמים אמרתם "שלום" לשומר בשער בצורה יפה יותר מלמורה שלכם למתמטיקה? ולפני שתבינו לא נכון - אני מאמינה שלכולם מגיע יחס שווה) - למורים שלנו בעבר ובהווה. כל מטרת היום היא לומר להם תודה. תודה על כך שהם שם בשבילנו, תודה על כך שבחרו במקצוע הזה (עם כל מחאת שכר המורים כיום המשמעות של "שליחות כמקצוע" הולכת וגדלה), תודה על כל מה שלימדו אותנו שהרי אנחנו לומדים מכל אדם, גם בלי לשים לב. אני באופן אישי, ולדעתי כבר כתבתי את זה פעם, מאמינה ביחס שווה לכל בני האדם. זאת גישה קצת פרוטסטנטית - "כולנו שווים בפני האל" וגם קצת חסידית - "בכל אחד יש ניצוץ אלוהי" (רואים למה חשוב ללכת לבית הספר?), אבל מעל לכל זאת גם הגישה שלי. כולנו בני אדם ולכולנו מגיע לא רק את הזכויות האזרחיות אלא גם את האנושיות - לכולנו מגיע להיכנס לכיתה בחיוך ולהישאל מה שלומנו, לכולנו מגיע להיות מאושרים ושמישהו יחייך אלינו ויתעניין ויקשיב ויחבק. בעיני, לא משנה אם האדם שמולי הוא נערה בת שש עשרה או אישה בת ארבעים. בעיני כל אחד מיוחד אך כולנו שווים. שווים אבל שונים. אני מאמינה בלתת לא רק כדי לקבל אלא גם כדי לתת כי מגיע למקבל. והם, הם לא שונים בעיני מכל אדם אחר. למה להורים שלנו, לחברים, למוכרים בחנויות, אנחנו יכולים לומר "תודה" אבל למורים שלנו, לאלה שהכי מגיע להם, לא? (ואם קשה לכם - נסו להעביר פעם שיעור בכיתה ותראו כמה זה קשה. אני, למשל, אוהבת לעשות את זה, אבל גם מודעת לקושי...). אני כבר החלטתי איך לחגוג את יום המורה בבית הספר שלי, אני כבר כתבתי מכתב תודה, ואתם? קרדיט תמונה: פייסבוק "יום המורה"