טלי ברייר על הטרדות מיניות ועל "פרוייקט האותיות" שרץ ברשתות החברתיות
22:01 (06/10/14) טלי ברייר

תמונת הפרופיל שלי בפייסבוק נשאה עד לפני שעות ספורות את התמונה שלי עם שני שותפיי, נכון לשעות האחרונות היא נושאת תמונה צהובה בה זועקת האות "ט", האות הראשונה של שמי הפרטי.בימים האחרונים דף הבית שלנו ברשתות החברתיות מלא באותיות, אותיות בעברית, אותיות באנגלית, אותיות כחולות, צהובות, אדומות וכחולות; אותיות על גבי רקע של ים או מדבר, או כאלה שפשוט זועקות באמצע הנייר. יש אנשים שלא יודעים למה, יש אנשים שיודעים ולא מבינים ויש נשים ואנשים כמוני- אנשים שחיים ונושמים את הסיבה האמיתית, אנשים שמנסים להיאבק על זכותנו הטבעית לחיות כבני אדם, ובאופן ספציפי- על זכותי הטבעית כנערה בעולם הזה, להגיע בשיבה טובה ל120 שנה, בלי שאני או אחת מחברותיי נוטרד מינית בדרך.הרעיון המקורי היה שכל אדם שמכיר מישהי שעברה אונס/הוטרדה מינית, ישים תמונה של האות הראשונה של שמו הפרטי, בתור תמונת הפרופיל שלו בפייסבוק.אבל בינינו... מי לא מכיר? מי מאיתנו לא שמע על מישהי שעברה משהו? לפני כמה חודשים כתבתי טור על "אונס, סכנות והטרדות"- שיעור חינוך שהיה לנו בכיתה ח', בו בין היתר ישבנו במעגל וכל אחת סיפרה על רגע מפחיד או מטריד שחוותה או שמישהי שהיא מכירה חוותה. אחד מהדברים המזעזעים בכל הסיפור הזה היה שלכולנו היה לא סיפור אחד, אלא שלושה לפחות.וגם אם אנחנו לא יודעים, הן יודעות. הן חיות בינינו ויכולות להיות כל אחת (ולא משנה בכלל אם החוויה שינתה משהו בתוכה או לא) בכל מקום. מזעזע לחשוב, אבל בעולם שבו אנו חיים כיום- הנערה הזאת שתיפגע מחר או מחרתיים מהערה או ממגע, הנערה הזאת יכולה להיות גם את או אני.כולנו אותיות, כל אחד ואחת מאיתנו (ובעיקר "אחת" שהרי ידוע שאנחנו נפגעות יותר, כי אנשים חושבים שרק מכיוון שיש לי שני כרומוזום X ורחם, מותר להם לגעת בי ככל העולה על רוחם ובטוחים שכל צעד שאני עושה נועד "לפתות" אותם) אות, לא אדם, לא נפגע/ת, לא סיפור... אות. אנשים חושבים שזה "זבנג" וגמרנו, כותבים את האות הראשונה של השם בתקשורת, מספרים על איך הוא נכנס או לא נכנס (ולמרבה הצער במדינה הזו זה בד"כ נגמר ב"לא נכנס" או ב"לא נכנס למספיק זמן") ועוזבים את הנושא. מזדעזעים, מנסים לתמוך ושוכחים את זה עד לפעם הבאה.אנשים שוכחים עד כמה הכאב נשאר לנצח, עד כמה הצלקות נשארות שם בפנים, אנשים שוכחים עד כמה קשה לספר... שהרי הרגע ההוא לא נגמר כשהתוקף הולך, הרגע ההוא לא נגמר כשהלילה השחור ביותר מפנה את מקומו לשמש הזורחת, הרגע ההוא מלווה אותן יום יום, שעה שעה. ולא סתם שהוא נדבק להן לנשמה, הוא גורם להן לחוש בושה. כבר בתקופה המוקדמת ביותר ניתן לראות האשמת קורבן, מקרים בהם אנסו את האישה כי "הגיע לה" כי "היא רק אישה" והנורא מכל- "למה לא?".אבל עזבו אתכם רגע מהעבר, בואו נתמקד בהווה- כשאישה באה להתלונן במשטרה, מה שואלים אותה? איפה זה קרה, אם אמרה במפורש "לא!", אם צעקה, אם התנגדה, אם ניסתה לברוח, אם עשתה משהו שגרם לתוקף לחשוב שהיא מסכימה, אם עישנה, אם שתתה, אם הציעה והתחרטה...כל כך הרבה שאלות, כל כך הרבה פרטים שצריכים להיאמר, שחזורים... כל כך הרבה דרכים להעביר את המסר- "זה באשמתך?". שאלות שיוצרות פחד- ומה אם אני לא צודקת? ומה אם באמת אמרתי משהו שגרם לו...? ואולי שידרתי משהו לא נכון...? ואולי החצאית ההיא לא הייתה רעיון כל כך טוב...?והפחד, הפחד המשתק שלא יאמינו לך, שזה לא נכון. ומה הסביבה תגיד? ואיך יקבלו את זה? ואולי לא כדאי, אולי אני באמת אשמה?אז זהו שלא. אף אחת לא אשמה ואם יש מישהי שקוראת ועברה אונס או הטרדה- תדעו שזה אף פעם לא באשמתכן. לא משנה מה עשיתן- זה לא סיבה ולא תרוץ. זה לא גורם לזה שמישהו בא והרס לך את החיים ולקח בעלות על הגוף שלך, להיות מוצדק ובסדר.כי זה לא, זה לא בסדר. זה לא בסדר וזה קורה כל הזמן, כל יום, כל שעה. זה קורה כל הזמן וזה מתחיל בכל דבר, החל בגברים ששורקים ברחוב לא לך אלא לזה שהחולצה שלך קצת צמודה וכלה באנשים שמרגישים צורך עז לספר לך איך בדיוק את נראית ומה זה אומר וגורם להם להרגיש; אנשים שנותנים לעצמם את הזכות המלאה להתייחס לכל אישה (ולא משנה מה היא עושה ומי היא בכלל) קודם כל ובראש ובראשונה כאובייקט מיני- כל צעד שאני עושה, כל שרוול שזז, כל חצאית שקצת קצרה יותר... הכל נועד כדי לגרות אותם כי הגוף שלי הוא קודם כל פיתיון וחפץ, פשוט כך. הוא לא ברשותי, הוא לא שלי. הוא חפץ שנועד לגרות את הגברים ולהסב להם הנאה (וסליחה על הבוטות, זה בהחלט לא הולם נערה דתייה אבל אני חושבת שזה עוד יותר לא הולם שאני לא יכולה ללכת ברחוב אחרי שעה מסויימת בלי לפחד שאיזה גבר יקפוץ עליי ויאנוס אותי סתם כי הוא יכול וכי אני אישה).זה לא בסדר וזה ממשיך לקרות והעולם שותק. אנחנו שותקים. וכאן זה מתחבר לי גם לפמיניזם- השבוע מישהי אמרה לי "אבל אף פעם לא תהיו שווים. את לא תוכלי ללכת בחושך ואותך יכולים לאנוס." אז על אונס גברים לא נדבר עכשיו אבל על הנקודה העיקרית כן- זה המצב כרגע ואני בתור פמיניסטית ובכלל בתור נערה, מנסה לשנות אותו. אני לא לבד ומאחורי עומדים עוד אלפי אנשים שפועלים כמיטב יכולתם לעצור את התופעה הזאת ואת תרבות האונס, התרבות המזעזעת שאליה הגענו. ולמה דווקא באותיות כתמונות פעלה האישה האמיצה ההיא? כי ככה קוראים להן בתקשורת, כי ככה מכנים אותן וגם כדי שנראה שהתופעה עצומה, שהמצב חמור משחשבנו, שהנפגעות ידעו שהן לא לבד וגם בין היתר, שנבין מה קורה כאן ונתחיל לשנות. אני כבר שיניתי פרופיל, ואתם? *הכתבה מתייחסת לתוקפים כגברים כהכללה, אך יש לציין שאחוז התוקפות לא נמוך בהרבה ושאפשר לעבור הטרדה ע"י גבר או אישה בלי קשר למגדר הקרבן. כנ"ל לגבי ההתייחסות לנפגעות ולא לנפגעים. זכויות היוצרים על התמונה שמורות לעמוד הפייסבוק אחת על אחת