ביקורת של שני קיניסו על הסרט" הכפיל" שיצא לאקרנים (לצערנו לא בארץ)
15:41 (03/10/14) שני קיניסו

"הכפיל" ( (the double, סרטו של הבמאי הבריטי ריצ'ארד אדויה, שלא הופץ בארץ, ושמבוסס על ספרו של דוסטויבסקי (שעדיין לא קראתי), הוא אחת ההפתעות ה"נעימות" של השנה - זהו סרט שמצטרף לרשימה כמעט אין-סופית של סרטים העוסקים בשאלת הזהות הקיומית ושחיקתה (סדרת סרטי "זהות אבודה", כמו גם "מועדון קרב" הם שתיים מהדוגמאות המפורסמות ביותר של סרטים העוסקים בסוגייה זו, ובמסגרת הז'אנרים שבצילם נוצרו בשאלות נוספות). אך בניגוד לסרטים רבים שעוסקים בנושא זה באופן לעוס ולא מקורי במיוחד, "הכפיל" מצליח לנסח - מבחינה רעיונית ואסתטית - אמירות מקוריות וחדשות בנושא, לצד בחינתו מחדש.הסרט עוסק בסיפורו של סיימון (ג'סי אייזנברג שמגלם גם את כפילו, ועל כך בהמשך), פקיד שקט וחסר כל ביטחון וכריזמה במשרד ממשלתי מעייף ובירוקרטי עד מוות. סיימון עובד במקום כבר שבע שנים, ואיש לא מתייחס אליו כלל, ואם כבר מתייחסים אליו זהו יחס של זלזול וחוסר כוח בוטה ושנון כאחד. סיימון גר בדירה קטנה ואפרורית לבדו, וכבר כמה שנים שהוא צופה ועוקב אחר חנה (מיה וויסקובסקה המצוינת) שעובדת אותו באותה החברה, אך הוא מתבייש לדבר איתה ולגשת אליה. יום אחד, מגיע למשרד העובד החדש ג'יימס הזהה אחד לאחד לסיימון- אלא שבניגוד לסיימון, ג'יימס אסרטיבי ומלא בביטחון עצמי עצום וכמובן, פלרטטן לא קטן. סיימון מבקש תחילה מג'יימס לעזור לו לרכוש את הביטחון וההתנהגות הזו- אך עד מהרה ג'יימס יתחיל לנצל את המצב לטובתו, והעלייה של השניים למסלול התנגשות תהייה בלתי נמנעת.אדויה (שגם אחראי על התסריט, ושכבר התגלה לפני שנתיים עם סרט הבכורה המצוין שלו "צוללת") מביים את הסרט באינטנסיביות ממזרית שנונה, וטוען אותו ואת דמויותיו בערפול מסקרן ומתגרה. לפעמים הוא מתרפק באופן נצלני ומיותר על השלומיאליות ואישיותו האומללה של סיימון, והרגעים האלו הם הרגעים החלשים ביותר בסרט. אך בכללי, הבימוי שלו מצוין ושופע הברקות ויזואליות ורעיוניות שמתכתבות אחד עם השני ועם נושא הסרט. אך הצלחתו הגדולה באמת של אדויה הוא היכולת המוצלחת לרוב ליצור את העולם המתעתע המאיים והמאוד אניגמטי וחידתי הזה. שאלת הזהות האנושית שנתונה לשינויים תמידיים ומיידיים, כמו גם לשחיקתה על ידי גורמים חיצוניים שמאיימים על יציבותה הפיזית והנפשית כאחד- היא שעומדת במרכז "הכפיל". זוהי זהות שנבנית ומתגבשת על רקע של עולם בירוקרטי ניהליסטי ואניגמאטי, עולם של עבודה אפרורית מתמדת ששחיקתה מובילה לטשטוש הזהות האישית והחברתית כאחד, ומעמידה את כל המציאות שסיימון נע בה בסימן שאלה קיומי גדול. אותו כפיל שמגיע לחברה ומאוד דומה לסיימון הוא ניסיון הסתגלות ורתיעה שלו עצמו כאינדיבידואל לחברה ולעולם של הסרט, אך גם המודרניים. כאמור, להצלחת הסרט תורם כל עיצוב העולם המאיים הזה - בראש ובראשונה זהו העיצוב האמנותי המאיים והמושך כאחד - עיצוב שנושא בחובו תעתוע מתמיד, הצילום המצוין של אריק וילסון שתופס את הרגעים המאיימים, ובכלל מעצב את כל האטמוספרה שהסרט מתרחש בה מזוויות מפתיעות ולא שגרתיות, העריכה המצוינת של כריס דיקנס וניק פנטון שמעניקה לסרט את הזמן והקצב המאיימים שלו, וכך גם המוזיקה ועריכת הסאונד המאיימים, המהדהדים והמוקפדים. אך מעל לכל עומד ג'סי אייזנברג, שמעצב את שתי הדמויות הללו בצורה מרשימה ביותר. יחד עם זאת, הכפיל משיך להדגיש בעיות בתסריט ובבימויו של אדויה - הערפול שהוא מעניק לדמויותיו הוא כאמור מובן ומתאים לרוח הסרט, אך עדיין חשתי שאלו לא דמויות שלמות מספיק, ובמקומות מסוימים נוטים לרידוד מסוים, ללא הצדקה של ממש. גם השנינות הסרקסטית שאדויה מאפיין סצינות רבות בה היא טובה, אך לפעמים היא לא מספיקה כדי להציל רגעים מסוימים שלא כתובים מספיק טוב.אך כל אלו מתגמדים בסופו של דבר לעומת החוויה המטרידה, המסתורית והמרתקת שהסרט מעביר אותנו במהלכו. "הכפיל" הוא סרט נוסף ומצוין שמבטיח שמעתה אעקוב בסקרנות אחרי כל סרט שאדויה יביים בעתיד, ואני מקווה שזה יקרה במהרה. קרדיט: צילום מסך.