שלושה שבועות, אולי חמישה, גם אני לא יודע, לאחר מלחמת "צוק איתן". ההרגשה היא כאילו כמעט הכל נשאר אותו דבר. הרי המכוניות ממשיכות ליסוע, גם הרכבות. הכלבים ממשיכים לטייל והילדים ממשיכים לצחוק. אנחנו ממשיכים ללכת לבית הספר, ללמוד את אותה המתמטיקה והפיסיקה. העם ממשיך לעבוד, הממשלה ממשיכה לכהן ונראה שהמלחמה תכף תשכח.
עם זאת, ישנו גורם אחד חשוב שנפגע. גורם זה הוא המורל הלאומי של העם היהודי היושב בציון. הרגשה של חולשה, "ארגון טרור כופף אותנו על ברכינו", הרגשה של אובדן עם מותם של כל כך הרבה חיילים ובעיקר הרגשה של חוסר ידיעה. מה יהיה הלאה? אנחנו שואלים. אין קול ואין עונה. "מה יהיה הלאה?!" צעקנו בקול. או שלא. לא צעקנו, לא יצאנו החוצה, לא זעקנו את זעקתם של אלו שמתו לשווא, את זעקתם של ילדינו ואת זעקתם של ילדיהם, שמתו רק כדי שהכל יישאר אותו דבר. האם זה לא כל כך מפריע לנו? האם מוות ומלחמה הם טבענו? האם לתרץ ב"אין ברירה אחרת" הוא מוצאנו? האם זוהי המוסריות היהודית בה אנו כל כך מתגאים? אני לא רוצה שתענו לי בלא, אני רוצה שתצעקו לי ב"לא". אני רוצה שתראו לי כמה אתם לא מסכימים איתי.
ובכן, לפני שנמשיך עם הפסימיות הנחרצת, בואו נחזור מעט אחורה, לתחילת המבצע שלווה בפרשת חטיפת הנערים. באותה תקופה הייתה במדינתנו אחדות מפחידה ומורל לאומי גבוה מן הרגיל. אינני יודע בדיוק מדוע, אולי כעס, אולי רגש של נקמה, אולי ייאוש או אולי סתם רגעים לאומיים שמכניסים אותנו לאותה קובייה. באותם רגעים, הייתה תמיכה מדהימה בפעולותיה של הממשלה ובפעולותיו של צה"ל. עם זאת, בשלב מסוים של המבצע, החלה ההתרופפות. כולנו, כולל כולנו, הרגשנו שמשהו פה לא בסדר. לא בטוח שהצלחנו לאבחן מה, אבל הרגשנו שזה מתפרק. וכשזה מתפרק, גם אנחנו התפרקנו. בשלב זה, יצאו להפגין הקיצוניים, מימין ומשמאל, באלימות ובהגזמה. אנחנו, המתונים, השתתקנו. צפינו במשדרים המיוחדים ולא זזנו מכורסת חדר הביטחון. לא יצאנו החוצה, לא הראינו את הרגשתנו הכללית, את רוחנו הירודה.
על מה אפשר להפגין, שאלתם? באמת קשה לאבחן מה עשינו לא בסדר. הרי קל לומר שלא הייתה ברירה ושהמלחמה והאובדן הן הדרכים היחידות להחזרת השקט. שלא תבינו אותי לא נכון, חבריי לגורל האכזר, אני לא אומר שמלחמה היא לא הפתרון, אני אומר שהיא רק חלק ממנו. מלחמה היא תהליך שאמור להביא אותנו לתוצאה חדשה, שונה מהתוצאה הקודמת. אבל מלחמות לבד, לעולם לא עשו כלום. בואו נחזור מעט אחורה למלחמות העבר. מלחמת העולם הראשונה העלתה את בריטניה ואת צרפת לשליטה בעולם הקולוניאלי רק בגלל הסכמי ורסאי, שחיזקו אותן והחלישו את גרמניה. 31 שנים לאחר מכן, מלחמת העולם השנייה שינתה את העולם בגלל ההסכמים המיוחלים שהביאו לכניעתו המוחלטת, ללא תנאים, של הרייך השלישי. מדינת ישראל לאחר מלחמת העצמאות, קמה רק לאחר קיום יחסים דיפלומטיים עם העולם, ורק לאחר לגיטימציה בינלאומית שניתנה בכ"ט בנובמבר 1947, שוב, סוג של הסכמים.
מנגד, שימו לב יחד איתי כי מלחמות שנגמרו באופן חד צדדי, ללא הסכם חד משמעי או תמיכה עולמית נחרצת לא הובילו לשום מקום שונה, ואף החריפו את המצב הנוכחי העגום אותו הן באו לתקן. המלחמה בעיראק, שהסתיימה עם יציאת חיילי צבאות הקואליציה באופן סופי מעיראק לפני שלוש שנים הביאה, אמנם בעקיפין, לעלייתו של ארגון דאע"ש ולהתחזקות אל קאעיד, כשהממשלה העיראקית שנשארה מאחור נותרה חלשה. מלחמת לבנון הראשונה, שלום הגליל כונתה אז, אמנם הביאה שקט זמני לתושבי הצפון והביסה את אש"ף הלבנוני, אך העלתה לשלטון את ארגון חיזבאללה (המזיק אף יותר), מאחר שהיא נגמרה בצורה חד צדדית למדי. במקרה הזה, נסיגה מלבנון ללא העמדת משטר יציב שיחליף את הריק והדרישה למנהיגות מוסלמית, שנוצרו לאחר הבסתו של אש"ף.
אם כך, אתם חושבים, הנה חתמנו על הסכם הפסקת אש עם חמאס, ניהלנו משא ומתן עם הארגון. צודקים, ניהלנו משא ומתן אבל טעינו בארגון. כיום, כל גורם מדיני ישראלי טוען שחמאס יתחזק, יתחמש ויתקוף אותנו שוב, כמו שקרה בשאר המבצעים הצבאיים נגד חמאס בעזה (לכולנו הרי ברור, שפעולה דומה, תביא לתוצאה דומה - לאחר מבצע צבאי, יבוא עוד מבצע צבאי) בנימין נתניהו וקודמיו אכן צודקים בתחום זה, אין טעם לנהל משא ומתן משמעותי עם טרוריסטים, כמו חמאס. המשא ומתן צריך להיות מנוהל עם ארגון אחר, שגם הוא חותר לחופש פלסטין, רק בצורה אחרת לגמרי, בהסכמים, בפשרה ובדיבורים, הלא ארגון זה הוא הרשות הפלסטינית בראשותו של אבו מאזן. אבו מאזן נמצא כעת בשיא כוחו, כאשר חלק גדול מאוד מהעם הפלסטיני נמצא מאחוריו, לאחר האכזבה מהתנהלותו של חמאס במלחמה. אותו אבו מאזן, מציע לישראל הסכם שיכול מאוד להתאים לאינטרסים העתידיים שלנו. שתי מדינות על בסיס 67', שמירה על צביון המדינות והשהיית בעיית הפליטים, אבל אנחנו מתחמקים מלדבר איתו. אגב, הסכם שכזה יחסל בעתיד את חמאס בעזה. איך? פשוט מאוד. עזתי שיראה את הגדה המשגשגת לעומת רצועת עזה הצולעת ירצה בשינוי. מי יביא את השינוי? בטח שלא חמאס, שניסה כבר הרבה זמן בדרך המלחמה, אלא "רק אבו מאזן והרשות הפלסטינית, הנתמכת על ידי העולם ועל ידי ישראל", כך יחשוב. הפיכה מבפנים, בהשראתה ובתמיכתה של ישראל ומדינות העולם, תפיל את שלטון חמאס בעזה, שיישאר כרעיון בלבד, ולא כארגון מדיני שולט. תסכימו איתי שרשות פלסטינית שולטת בעזה, עדיפה על חמאס שולט בעזה. שקט בדרום, לילות שקטים ושבתות יפות, יושג תוך זמן לא ארוך, זמן שלבטח יהיה קצר יותר מהזמן האינסופי שייקח עד להשגתו של שקט שכזה בדרך המלחמה הפשוטה המקיפה אותנו מכל עבר.
הרגשת חוסר האונים תנותב להרגשה של עשייה. הרגשה של התרגשות לקראת השינוי שעומד להגיע. ההרגשה שבנינו מתו לשווא, תהפוך לתקווה ולציפייה לעתיד טוב יותר. אבל הכל יתחיל מזעקה, מהבחירה בדרך היעילה והמאתגרת, זו שקשה יותר לעיתים לבחור בה בתחילה.
משא ומתן ומלחמה, עד כמה שזה הפתיע אתכם, חייבים ללכת יד ביד במאבק נגד כל ארגון שהוא, כולל חמאס. כשנפעל בצורה מושכלת, רגישה ומקצועית, כשבראשנו הנהגה חכמה ואמיצה, לא פופוליסטית מדי, כזו שמעדיפה את עתיד המדינה יותר מאת מושבה, נגיע לשקט המיוחל. כך נגיע למילה שמעתה, תחדל להיות קללה - שלום.
קרדיט תמונה: פליקר#_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt#שלושה שבועות, אולי חמישה, גם אני לא יודע, לאחר מלחמת "צוק איתן". ההרגשה היא כאילו כמעט הכל נשאר אותו דבר. הרי המכוניות ממשיכות ליסוע, גם הרכבות. הכלבים ממשיכים לטייל והילדים ממשיכים לצחוק. אנחנו ממשיכים ללכת לבית הספר, ללמוד את אותה המתמטיקה והפיסיקה. העם ממשיך לעבוד, הממשלה ממשיכה לכהן ונראה שהמלחמה תכף תשכח.#_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt#עם זאת, ישנו גורם אחד חשוב שנפגע. גורם זה הוא המורל הלאומי של העם היהודי היושב בציון. הרגשה של חולשה, "ארגון טרור כופף אותנו על ברכינו", הרגשה של אובדן עם מותם של כל כך הרבה חיילים ובעיקר הרגשה של חוסר ידיעה. מה יהיה הלאה? אנחנו שואלים. אין קול ואין עונה. "מה יהיה הלאה?!" צעקנו בקול. או שלא. לא צעקנו, לא יצאנו החוצה, לא זעקנו את זעקתם של אלו שמתו לשווא, את זעקתם של ילדינו ואת זעקתם של ילדיהם, שמתו רק כדי שהכל יישאר אותו דבר. האם זה לא כל כך מפריע לנו? האם מוות ומלחמה הם טבענו? האם לתרץ ב"אין ברירה אחרת" הוא מוצאנו? האם זוהי המוסריות היהודית בה אנו כל כך מתגאים? אני לא רוצה שתענו לי בלא, אני רוצה שתצעקו לי ב"לא". אני רוצה שתראו לי כמה אתם לא מסכימים איתי. #_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt#ובכן, לפני שנמשיך עם הפסימיות הנחרצת, בואו נחזור מעט אחורה, לתחילת המבצע שלווה בפרשת חטיפת הנערים. באותה תקופה הייתה במדינתנו אחדות מפחידה ומורל לאומי גבוה מן הרגיל. אינני יודע בדיוק מדוע, אולי כעס, אולי רגש של נקמה, אולי ייאוש או אולי סתם רגעים לאומיים שמכניסים אותנו לאותה קובייה. באותם רגעים, הייתה תמיכה מדהימה בפעולותיה של הממשלה ובפעולותיו של צה"ל. עם זאת, בשלב מסוים של המבצע, החלה ההתרופפות. כולנו, כולל כולנו, הרגשנו שמשהו פה לא בסדר. לא בטוח שהצלחנו לאבחן מה, אבל הרגשנו שזה מתפרק. וכשזה מתפרק, גם אנחנו התפרקנו. בשלב זה, יצאו להפגין הקיצוניים, מימין ומשמאל, באלימות ובהגזמה. אנחנו, המתונים, השתתקנו. צפינו במשדרים המיוחדים ולא זזנו מכורסת חדר הביטחון. לא יצאנו החוצה, לא הראינו את הרגשתנו הכללית, את רוחנו הירודה. #_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt#על מה אפשר להפגין, שאלתם? באמת קשה לאבחן מה עשינו לא בסדר. הרי קל לומר שלא הייתה ברירה ושהמלחמה והאובדן הן הדרכים היחידות להחזרת השקט. שלא תבינו אותי לא נכון, חבריי לגורל האכזר, אני לא אומר שמלחמה היא לא הפתרון, אני אומר שהיא רק חלק ממנו. מלחמה היא תהליך שאמור להביא אותנו לתוצאה חדשה, שונה מהתוצאה הקודמת. אבל מלחמות לבד, לעולם לא עשו כלום. בואו נחזור מעט אחורה למלחמות העבר. מלחמת העולם הראשונה העלתה את בריטניה ואת צרפת לשליטה בעולם הקולוניאלי רק בגלל הסכמי ורסאי, שחיזקו אותן והחלישו את גרמניה. 31 שנים לאחר מכן, מלחמת העולם השנייה שינתה את העולם בגלל ההסכמים המיוחלים שהביאו לכניעתו המוחלטת, ללא תנאים, של הרייך השלישי. מדינת ישראל לאחר מלחמת העצמאות, קמה רק לאחר קיום יחסים דיפלומטיים עם העולם, ורק לאחר לגיטימציה בינלאומית שניתנה בכ"ט בנובמבר 1947, שוב, סוג של הסכמים.#_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt#מנגד, שימו לב יחד איתי כי מלחמות שנגמרו באופן חד צדדי, ללא הסכם חד משמעי או תמיכה עולמית נחרצת לא הובילו לשום מקום שונה, ואף החריפו את המצב הנוכחי העגום אותו הן באו לתקן. המלחמה בעיראק, שהסתיימה עם יציאת חיילי צבאות הקואליציה באופן סופי מעיראק לפני שלוש שנים הביאה, אמנם בעקיפין, לעלייתו של ארגון דאע"ש ולהתחזקות אל קאעיד, כשהממשלה העיראקית שנשארה מאחור נותרה חלשה. מלחמת לבנון הראשונה, שלום הגליל כונתה אז, אמנם הביאה שקט זמני לתושבי הצפון והביסה את אש"ף הלבנוני, אך העלתה לשלטון את ארגון חיזבאללה (המזיק אף יותר), מאחר שהיא נגמרה בצורה חד צדדית למדי. במקרה הזה, נסיגה מלבנון ללא העמדת משטר יציב שיחליף את הריק והדרישה למנהיגות מוסלמית, שנוצרו לאחר הבסתו של אש"ף. #_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt#אם כך, אתם חושבים, הנה חתמנו על הסכם הפסקת אש עם חמאס, ניהלנו משא ומתן עם הארגון. צודקים, ניהלנו משא ומתן אבל טעינו בארגון. כיום, כל גורם מדיני ישראלי טוען שחמאס יתחזק, יתחמש ויתקוף אותנו שוב, כמו שקרה בשאר המבצעים הצבאיים נגד חמאס בעזה (לכולנו הרי ברור, שפעולה דומה, תביא לתוצאה דומה - לאחר מבצע צבאי, יבוא עוד מבצע צבאי) בנימין נתניהו וקודמיו אכן צודקים בתחום זה, אין טעם לנהל משא ומתן משמעותי עם טרוריסטים, כמו חמאס. המשא ומתן צריך להיות מנוהל עם ארגון אחר, שגם הוא חותר לחופש פלסטין, רק בצורה אחרת לגמרי, בהסכמים, בפשרה ובדיבורים, הלא ארגון זה הוא הרשות הפלסטינית בראשותו של אבו מאזן. אבו מאזן נמצא כעת בשיא כוחו, כאשר חלק גדול מאוד מהעם הפלסטיני נמצא מאחוריו, לאחר האכזבה מהתנהלותו של חמאס במלחמה. אותו אבו מאזן, מציע לישראל הסכם שיכול מאוד להתאים לאינטרסים העתידיים שלנו. שתי מדינות על בסיס 67', שמירה על צביון המדינות והשהיית בעיית הפליטים, אבל אנחנו מתחמקים מלדבר איתו. אגב, הסכם שכזה יחסל בעתיד את חמאס בעזה. איך? פשוט מאוד. עזתי שיראה את הגדה המשגשגת לעומת רצועת עזה הצולעת ירצה בשינוי. מי יביא את השינוי? בטח שלא חמאס, שניסה כבר הרבה זמן בדרך המלחמה, אלא "רק אבו מאזן והרשות הפלסטינית, הנתמכת על ידי העולם ועל ידי ישראל", כך יחשוב. הפיכה מבפנים, בהשראתה ובתמיכתה של ישראל ומדינות העולם, תפיל את שלטון חמאס בעזה, שיישאר כרעיון בלבד, ולא כארגון מדיני שולט. תסכימו איתי שרשות פלסטינית שולטת בעזה, עדיפה על חמאס שולט בעזה. שקט בדרום, לילות שקטים ושבתות יפות, יושג תוך זמן לא ארוך, זמן שלבטח יהיה קצר יותר מהזמן האינסופי שייקח עד להשגתו של שקט שכזה בדרך המלחמה הפשוטה המקיפה אותנו מכל עבר.#_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt#הרגשת חוסר האונים תנותב להרגשה של עשייה. הרגשה של התרגשות לקראת השינוי שעומד להגיע. ההרגשה שבנינו מתו לשווא, תהפוך לתקווה ולציפייה לעתיד טוב יותר. אבל הכל יתחיל מזעקה, מהבחירה בדרך היעילה והמאתגרת, זו שקשה יותר לעיתים לבחור בה בתחילה. #_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#blockquote style="margin#_sc# 0 0 0 40px; border#_sc# none; padding#_sc# 0px;"#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt#משא ומתן ומלחמה, עד כמה שזה הפתיע אתכם, חייבים ללכת יד ביד במאבק נגד כל ארגון שהוא, כולל חמאס. כשנפעל בצורה מושכלת, רגישה ומקצועית, כשבראשנו הנהגה חכמה ואמיצה, לא פופוליסטית מדי, כזו שמעדיפה את עתיד המדינה יותר מאת מושבה, נגיע לשקט המיוחל. כך נגיע למילה שמעתה, תחדל להיות קללה - שלום. #_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt##_lt#font face="Arial, Helvetica, sans-serif"#_gt##_lt#span style="font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/font#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#div style="text-align#_sc# justify;"#_gt#קרדיט תמונה#_sc# #_lt#span#_gt##_lt#a style="font-size#_sc# 14px;" target="_blank" href="https#_sc#//www.flickr.com/photos/67832671@N00/8555297809/in/photolist-e318YD-hN9Bn-r2hp9-aHEUAK-ac7h2B-az7eqk-hQFD-s6CPg-4AyRC3-5S3Sof-5trusd-gpvqn7-NDdvM-4L8Fec-4TMmUV-4fNbCu-dt5hZR-4zaojF-bNt9kZ-474fLP-dBdVvH-5TJH4v-8Hg5U4-5adum8-5mURSz-ez6ke8-7JucA-4NBuiL-zvVJW-4zARZf-4jLzm-69nYjG-587Nvt-dHbqfM-eU7M16-3kJiSu-nuUPWS-dq8DHN-3JTH3w-i8UoX-6cWZrB-7Vaa8x-51Jnc-d4ovmw-4GYcRF-mzYgPZ-3jXnx9-iBSUq-4yc2tj-eARH3o"#_gt#פליקר#_lt#/a#_gt##_lt#/span#_gt##_lt#/div#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#/blockquote#_gt##_lt#div style="font-family#_sc# Arial, Helvetica, sans-serif; font-size#_sc# 14px;"#_gt##_lt#br#_gt##_lt#/div#_gt# |